מאמרים

בהרצאותינו בפני מנהלים, מגיע רגע של השתוממות כאשר אנו עושים קשר בין היות האדם עולם ומקדש, לבין עולם העסקים. אין פלא, שכן הראשון מבין ששת יסודות האימון היהודי הוא: “אדם, הוא עולם ומקדש”. חז”ל קוראים לאדם ‘עולם קטן’ ולעולם הם קוראים ‘אדם גדול’. בכל יום מששת ימי בריאת העולם, הטביע הקב”ה באדם את הכוחות המיוחדים של אותו היום, כך שכל הכוחות הטבועים בעולם, טמונים גם בטבע האדם. כל אוצרות תבל, מצויים באדם וטמונים בו לטובתו. אדם איננו רק עולם, האדם הוא גם מקדש – ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’.

כדי לדבר על מדדים באופן פשוט ומעשי יותר, נכנה אותם שעונים. נעשה זאת משום ששעון הוא כלי פשוט וזמין שנותן לנו מידע מדויק על המשאב אותו אנחנו רוצים למדוד. זמן. זמן הוא משאב נצחי, הוא מוגבל ומוקצב, מנוהל או מבוזבז, מנוצל או מזולזל, את ערכו של הזמן קובע כל אחד לעצמו, בדרך כלל על פי מה שהוא עושה בזמן הזה. ההתייחסות לזמן כאל משאב, מחייבת לנהל אותו באופן אפקטיבי ולדבר עליו במושגים של תקציב. למשל ‘להקציב זמן’, ‘לתרום זמן’, ‘לנהל את הזמן’, ‘נגמר לך הזמן’, ‘בזבזנו את הזמן’, ‘אילו היה לנו עוד קצת זמן’. אמרנו זמן, אמרנו שעון שמודד אותו.

אנשי עסקים ומנהלים בארגונים שאנחנו פוגשים, נוטים להתבלבל ולחשוב שהם, העסק שלהם. במילים אחרות, הם חיים בחוויה ש: “העסק שלי זה אני”. אין להם כל הבחנה בין האישיויות הנפרדות הללו והם מנהלים אותן כמערכת אחת מעורבבת, טעונה ומסוכסכת ויש לזה השפעה ישירה על חייהם. ההתערבבות הזאת פוגעת בעסק, בבעלים ובמשפחה.

חזון פירושו לדעת מי אתה, לאן אתה הולך, מה מנחה אותך בדרכך, איך תפעל למימושו. חזון איננו תמונה על הקיר, חזון אמיתי יש ליישם, לא למסגר. תהליך עיצוב החזון הוא חלק בלתי נפרד מההבטחה שהוא יתממש בפועל. חזון שאין בו רטט רגשי, אומץ ומחויבות, אי אפשר להגשימו.

במאמר הקודם אמרנו שבמציאות של פער, התנועה הטבעית שלנו נוטה אל העבר, אל ההרגלים הישנים, הכלים המוכרים וגם לבקשת סיוע מגורמים מחוצה לנו. אין אנו פונים אל עצמנו כאל מקור לגילוי דרך חדשה ופתרונות עצמיים.